אם אני, מנחם לס, מל לס, או 'דוק' – תבחרו מה שהכי נוח לכם – לא כותב על האולימפיאדה, משהו לא בסדר.

אז ככה: כולם בריאים ושלמים (כמה שהזקנה יכולה להיות בריאה ושלמה בגיל 85, ועוד חולת פרקינסון), אבל אני מתעמל אתה 3 פעמים ביום בשיטה מיוחדת שמכריחה את השרירים לעבוד עם המוח (וגם ההיפך הוא נכון) , ובינתיים – אחרי 3 שנות מחלה – ההתדרדרות אצלה שואפת לאפס. וההתעמלות הזאת עוזרת גם לי להישאר רלוונטי, ולזכור שהלייקרס היא אחד האסונות שהאלוהים החליט להטיל על העולם כי אנחנו לא שומרים על כל מצוותיו!).

מה שקרה הוא שלפני כמה שבועות גייל קצת בכתה לבת סיגל בישראל שכבר כמעט קרוב לשלוש שנים היא לא ראתה אותה ואת הנכדות. סיגל פעלה כפי שלימדתי אותה: אם ישנה בעייהמסתכלים עליה ישר בעיניים ופותרים אותה צ'יק-צ'אק:

היא קנתה כרטיסים ליו. אס. אוף איי. ושבועיים אחרי היא, בעלה ליאור, והנכדה רומי בת ה-12 היו ב'בן-גוריון' עם פעמיהם – כמו שאומרים החברים שלי מראשון לציון – לאטלנטה:

בקיצור , שאר אנשי המשפחה שכאן שמעו מי מבקרת, ועתה אנחנו כאן, חמולה שלמה, בבית שכור מגן- העדן. הגיע גם מייקל, החבר של הנכדה טלי, ונסענו 4 מכוניות מלאות בציוד, אוכל, משחקים ומה לא, לבית השכור ל-7 ימים.

אני לא מסוגל לכתוב מכאן. אני בקושי מסוגל לראות מה קורה. כולם רצים למעלה ולמטה, לחוף וחזרה ממנו, צעקות וחיבוקים, אוכל מסופרמקרט ומסעדות, ואיש לא יודע מי בא ומי הולך. הבעייה הראשית כאן הוא אינטרנט לא אמין. גם מה זה איטי, וגם פתאום ניפסק ללא סיבה.

אנחנו חוזרים הביתה ביום ראשון.

אני מבטיח לעשות את הטוב שאוכל בכתיבה כשנחזור הביתה.

אבל, בינינו, כשהטיווי מראה הכל, מי צריך לקרוא על מה שרואים?

אני יודע, אבל הרגשתי צורך להתנצל ולהסביר לאן נעלמתי.

(דבר אחד אני כבר מרגיש: זאת הולכת להיות האולימפיאדה הדפוקה ביותר של האמריקאים מאז אתונה 1896)